"עורכת הדין של "מבוי סתום" ארגנה הפגנה והיא זכתה לסיקור תקשורתי. מאז דברים התחילו להשתפר: הדיינים לקחו את המקרה שלי הרבה יותר ברצינות, העניינים התקדמו מהר יותר והדיינים הודיעו שהם יפעילו סנקציות. ברגע שעשו זאת בעלי אמר שהוא ייתן את הגט. אבל עד לרגע הזה חיכיתי אחת עשרה שנים."

״ביום הגט היינו שמונה שעות בבית הדין, שבהן התנהלו שעות של מריבות, ויכוחים ואטרף. כי הוא לא רצה לתת את הגט. זה היה נורא. אחד הדיינים ממש בחירוף נפש ניסה להוציא ממנו גט. הוא הרים טלפונים לאנשים שיכולים אולי לשכנע אותו לתת את הגט, ועבד מאוד בסבלנות.״

"רק בבית הדין הגדול, אחרי שערערתי ובעלי קיבל פסק דין לחיוב גט הייתי קצת יותר נינוחה. הרגשתי שידי על העליונה והדיינים יתאמצו כדי לשחרר אותי. באחד הדיונים בבית הדין הגדול נכנסנו ב11:00 בבוקר והדיון התארך עד 18:00 בערב כי הדיינים נתנו את הכול כדי לנסות ולעזור."

"חייבים לעשות כאן הסכם לפני החתונה. אין מצב הגיוני שאישה רוצה ללכת, לא רוצה להשאר, ואומרים לה תשארי ל"שלום בית". איך אפשר שלום בית אם אני לא רוצה לחיות איתו? צריך להספיק שאגיד שאני לא רוצה יותר לחיות עם הבן אדם הזה ושישחררו אותי."

"הדיינים הפעילו עליי המון לחצים והייתי חייבת לוותר על זכויותיי כדי לקבל את הגט, הם צעקו עליי ואמרו לי שאני מעגנת את עצמי. אפשר להגיד במפורש שקניתי את הגט שלי."

"לקח מעל שנה עד שנקבע שהבעל חייב בגט. מכיוון שכל עוד בית הדין לא פוסק שהבעל צריך לתת גט האישה לא נחשבת למסורבת גט, אפילו לא הבנתי במהלך כל התקופה הזאת שזה בעצם מה שאני עוברת – סרבנות גט."

"הדיינים אמרו לי: הוא בחור טוב, לא מעשן, לא שותה, לא הולך עם בחורות, אוהב אותך כל כך הרבה – מה את רוצה יותר מזה? הלוואי שאותי יאהבו ככה'. ומה את יכולה לענות לדיין? לך תתחתן איתו אתה! אני רוצה מפה לצאת."

״כשסרבן הגט לא הגיע לדיון בית הדין לא עשה כלום, שום דבר. שלוש פעמים הוא לא הגיע למרות שהסברתי להם שאני מפסידה את הפרנסה והאוכל של הילדים שלי.״

".. כל פעם שהייתי חוזרת מדיון בבית הדין הרבני, לא הייתי מצליחה לחזור ולתפקד במשך כמה ימים. לא יוצאת מהמיטה. האכזבה הזאת, ששום דבר לא מתקדם. כל מה שתגידי, תוכיחי, זה לא יעזור לך. הדעה שלהם משוחדת מראש! במקום הזה, יש לו יתרון גדול ומשמעותי עלי, ורק בגלל שנולד גבר. הרגשתי שהם מתייחסים אלי בזלזול. פניתי אליהם כמה פעמים ושאלתי: אין לך ילדה בבית? היית רוצה לראות את הילדה שלך במצב הזה? הם פשוט היו אטומים"

"הדיינים לא הראו טיפת התחשבות וחמלה כלפיי, לא היה להם אכפת ממני. הם ניסו לשכנע אותי לחזור לבעלי, ובכך הם זרו מלח על פצעי ההתעללות שעברתי. בעוד שהם ניסו לשכנע אותי לוותר על כספי הכתובה כדי לקבל גט, הם מעולם לא הפצירו בגרוש שלי לתת את הגט, הם לא הטילו עליו סנקציות פליליות או כלכליות, או ניסו להתמקח על כך שלפחות אקבל חלק מכספי הכתובה שהגיעו לי. הם היו מוטים לצד הגרוש שלי בצורה מבהקת, לא ניתן לי כבוד או מקום, לא התחשבו בסיפור שלי או במצב הנפשי שלי ונתנו לגיטימציה לסחטנות מצד הגרוש שלי."

"זה הרגיש כאילו לא היה להם הרבה כוח מולו. לא ראיתי אפילו פעם אחת שהדיינים צעקו עליו או עשו משהו, הם גם לא חשבו מעצמם ללחוץ עליו, רק בשלב מאוחר יותר אחרי שעורכת הדין של מבוי סתום פנתה בבקשה לסנקציות הם התחילו להפעיל אותן."

"כשפתחתי את התיק אפילו לא ידעתי שצריך לכתוב מה העילה לגירושים. באיזה שהוא שלב הבנתי שאני צריכה עורך דין כי הדברים שם מאוד מסובכים, בעיקר מבחינה בירוקרטית."

״קיבלתי גט בסוף רק בסידור גט השביעי. ואפילו אז לא נגמר הסיפור. בעלי ערער לבית הדין הגדול. הוא אמר שהוא נתן את הגט ללא רצון, שכפו עליו את הגט. עורכות דין מטעם מבוי סתום ייצגו אותי והערעור נדחה מיד.״

"החלטנו להתגרש בשנת 2002, עשינו הסכם גירושין אצל מגשרת ובהסכם הוא הבטיח שהוא ייתן לי גט. בסוף אותה שנה פתחנו תיק בבית הדין הרבני. ... בכל פעם שהגענו לדיון, הבעל אמר שהוא מסרב לתת לי גט כל עוד יש לו 'סנקציות כספיות'.”

״האקס שלי הוא זה שפתח את התיק. אבל בכל זאת ההליך לקח זמן, כל פעם לקח כמה חודשים עד שקבעו את הפעם הבאה.״

"... אם לא יודעים על הסנקציות, שקיים דבר כזה בכלל, אז גם לא יודעים שאפשר להפעיל אותן. כשנודע לי שקיים דבר כזה הופתעתי מאד. למה חיכו עד עכשיו? למה אישה מוכה צריכה לחכות שנה? למה הדיינים לא מציעים את זה מיוזמתם? למה אנחנו צריכות לחכות?"

״אני אפילו לא יכולה לזכור כמה דיונים היו, היו המון. תוך כדי הדיון הדיינים נראו משועממים, לא הייתה שום אמפתיה. מבחינתם זה סתם עוד יום עבודה כאילו הם עובדים בדואר.״

"על אף שסיפרתי על האלימות שעברתי, הם הכניסו אותי לשיחה לבד, והסבירו לי שההלכה אומרת שאי אפשר להכריח גבר לתת גט לאישה מבלי רצונו, צריך שזה יבוא מרצונו. אני זוכרת את השיחה הזאת במדויק כי היא מאוד השפיעה עליי. הבנתי שאני לא יכולה לקבל גט, והסכמתי לחזור לשלום בית."

"החוויה שלי בבית הדין הגדול הייתה קשה ביותר. בכל פעם מחדש הרגשתי שאני נתקלת בגדר מפני שהם לא שיתפו איתי פעולה ולא ניסו לעזור לי. הייתה תחושה שלא באמת מקשיבים לי, לא נותנים לי לדבר, לא באמת אכפת להם והם לא באמת מנסים לסייע לי. תוך כדי שאני מדברת – דיין אחד נרדם ואחר מתעסק בהודעות סמס. הייתי מגיעה מרחוק עם פעוט, והם היו מאחרים לדיונים ומזלזלים בהם. משכו אותי, דחו לי את הדיונים ולא החזירו לי תשובות בזמן. הרגשתי חסרת אונים"

"רק שנה אחרי שנפרדנו הצלחתי לפתוח תיק גירושים בארץ, בעזרת הצוות בארגון מבוי סתום. רק בזכותן לא הרמתי ידיים מול הבירוקרטיה."

״בדיון הראשון הדיינים הציעו לנו לעשות שלום בית. אני לא חושבת שהם קראו לפני כן את התיק. בעלי לשעבר אמר שאין בעיה, וזהו, מאז הוא נעלם...״

״הם הבינו שמדובר בסרבנות גט, הם הבינו שמדובר בבעל אלים, שהמצב לא בסדר, אבל הם טענו שהם לא יכולים לתת לי גט בלי שהוא יסכים, ואמרו שאני צריכה להסכים לכל התנאים והסחיטות״

"לדיון הראשון שלנו בבית הדין הרבני הוא הביא תמונות וקנבסים שלנו, אמר כמה הוא רוצה שלום בית. אני אמרתי שאני רוצה להתגרש. הדיון היה רק כמה דקות והם פשוט אמרו שהם ישלחו תשובה בדואר, יצאתי משם נבוכה וחסרת אונים."

"האמת היא שלא האמנתי שיהיה לי גט. הדיינים פשוט שאלו אותו: אתה רוצה גט או לא רוצה? והתשובה בידיים שלו לגמרי."

״הדיינים ניסו לשכנע אותי לחזור לשלום בית, אבל אמרתי שבשום אופן אני לא מוכנה.״

"הדיינים ביקשו שאתן להם שלושה שמות של אנשים שיוכלו לשכנע את בעלי לתת את הגט. אמרתי שאין מי שיוכל להשפיע עליו ולשכנע אותו. בתגובה הדיין כעס עליי שהם מנסים לעזור לי ואני לא משתפת פעולה"

״הדיינים שאלו מתי קיימנו פעם אחרונה יחסי אישות, ואני שואלת את עצמי למה אתם נכנסים לי לתחתונים. מה גם שבכלל אמרתי להם בדיון הראשון את התשובה לשאלה הזו, ולמרות זאת הם שאלו אותה שוב לא מעט פעמים.״